יום שבת, 13 בספטמבר 2014

מיקסטייפ וואנבי Aug.14

אם לא אחזור לכתוב, כנראה שאשתגע.



 Yumi Zouma - The Brae
כולם שונאים את הקיץ חוץ ממני. לפני שהספקתי לתפוס אותו ולמאוס בו, כבר הגיע הסתיו. התאריכים שהיו כל כך מרגשים בשבילי לפני שנה הגיעו שוב, כמו מלח על פצע שאני ממשיכה לגרד כל הזמן. פתאום אני מוצאת את עצמי מתפעלת מעלים שעפים ברוח או מאור שמש על עץ, כמו הילדה שהייתי, ומתפעלת באותה מידה מהאדם שמולי, מהחוט הלא נראה שנמתח פתאום בין המבט שלי ושלו ומאיך שהוא נקרע ברגע ששמנו לב אליו.

Foster the People - Helena Beat
כיוון שזה לא פוסט על קולנוע, אני לא אפרט כאן מה חשבתי על בויהוד (בקצרה: פצצות רגשות לפרצוף). אני כן אדבר על הפסקול שלו. אני מאוד לא מסכימה עם מה שניב הדס כתב עליו בגלריה: "שירים שנראים כמו רשימת מכולת של להיטים תקופתיים. ייתכן כי בתפקיד מלווה לסצינות יש להם ערך מוסף, אולם כשהם נאצרים יחד ועומדים בפני עצמם, אין זרימה או קשר תמטי ביניהם". הפסקול הזה הוא קצת כמו המיקסטייפים שלי, הוא לא "אלבום", הוא ספר זיכרונות. הוא לקט של שירים שקיבלו רלוונטיות בגלל הקשר, בגלל המשמעות הסמלית שהחיים הדביקו להם. מחוץ להקשר הוא אולי נראה קלישאתי, אבל בסרט עצמו השימוש במוזיקה מדויק מאוד ומעצים את הסצנות. 
השירים הכי מדוברים מתוך הפסקול היו "Yellow" של קולדפליי (בעיקר בגלל הבוז של כולם אליו, ותכל'ס חבל) ו-"Hero", אבל אני יצאתי ממנו דווקא עם זה. אני בת 21. משוחררת מהצבא, עובדת בחנות דיסקים שדה תעופה ומנסה להבין מה אני הולכת לעשות עם החיים שלי. מכניסה דיסק עם עטיפה יפה למערכת, שומעת את השיר הזה ומתאהבת. גם בסרט השיר הזה הוא פסקול להתאהבות, מהסוג הקצת יותר מסורתי, וכשהבנתי מה אני שומעת אני די בטוחה שירדה לי דמעה.

My Mine - Hypnotic Tango
בימי שלישי סוגרים את העיתון. אני עושה את זה רק חודשיים ועדיין לא לגמרי טובה בזה, כך שאני תמיד מגישה את העמודים שלי ממש מאוחר. אחרי שעה מסוימת ביום הגרפיקאים מתחילים לשים מוזיקה והיא תמיד מרגישה לי כיפית ומיוחדת יותר ממה שאני שומעת. כל שבוע יש לפחות שיר אחד שאני נדלקת עליו לגמרי אבל אחרי שעתיים אני שוכחת איך קוראים לו, אבל את האחד הזה תפסתי בזמן.


Prides - I Sould Know You better (Everything Everything Remix)i
מהשירים האלה שאני כל כך אוהבת בגרסת הרמיקס שלא בא לי להקשיב לגרסה המקורית כדי לא לקלקל.

 Electra - Our Last Drink
הרבה זמן לא היה לי ערב כזה, שבו חזרתי הביתה נסערת ועם טקסט חצי מוכן בראש ופשוט פוצצתי הכל על המקלדת. יצא לי זרם תודעה שאני יודעת שהייתי נהנת לקרוא. מובן מאליו שאני לא יכולה לעשות איתו שום דבר כרגע חוץ מלקרוא אותו מדי פעם ולחייך ואז לרצות קצת למות. ותוך כדי הקלדה מהירה וכועסת, נתקפתי דחף על סף ההיסטריה להקשיב דווקא לשיר הזה, שלא שמעתי שלוש שנים בערך, אבל תאם את מהירות המחשבה והרגש-לא-רגש שהניע אותי. עברו מאז כמה שבועות והדבר הזה שהרעיד ככה את את כולי כבר לא ממש רלוונטי, לפחות כך זה נראה, אבל הוא קרה פעם אחת ולכן יכול לקרות שוב, הוא כנראה באמת קרה וקורה שוב ושוב כל הזמן בלי שאדע, וזה מה שכל כך מוציא מהדעת. משחק משיכת חבל מחורבן, אולי תיגמר כבר?

Talking Heads - Born Under Punches (The Heat Goes On)i
אני באמת צריכה לשבח כאן שוב את דיוויד ברן? לא הבנו את העיקרון?

The Knife - You Take My Breath Away
מוזר להתאבל על להקות שמתפרקות ב-2014, כשלכולם יש קריירות סולו והם לא באמת הולכים לשום מקום. ובכל זאת. דה נייף היא אחת הלהקות האהובות עלי אי פעם, ואחת הראשונות שאני מציינת כששואלים אותי לגבי מוזיקה אהובה. המעבר שלי מרוק לאלקטרוניקה היה לא מעט גם בזכותם. זה כנראה השיר האהוב עלי שלהם, ובאמת שבמקרה הזה ממש קשה לבחור.

Redbone - Come and Get Your Love
החרישה החודשית. ראיתי שומרי הגלקסיה שלוש פעמים, לא מתחרטת.

יום חמישי, 7 באוגוסט 2014

מיקסטייפ וואנבי Jul.14



Mark Lanegan Band - Sad Lover
כבר מלא זמן לא היה ללאנגן כזה שיר כייפי.

Blue Swede - Hooked On A Feeling
למי מכם שעוד לא הספיק לראות את שומרי הגלקסיה (לכו ותראו! עכשיו!), אספר שהסרט משובץ בפנינים מהסבנטיז, בזכות המיקסטייפ שהגיבור קיבל מאמא שלו כילד. אני אוהבת סרטים שאוהבים מוזיקה כי מדובר בשני הדברים האהובים עליי בעולם ביחד. במקרה הספציפי הזה, יכול להיות שהתלהבתי מהבחירה הזו בגלל שגם לי יש קסטת להיטי סבנטיז אהובה ששמעתי במשך שנים באוטו של אמא, והסרט באמת מאוד אוהב את השירים האלה. בטריילר, האוגה צ'אקה ממש הרגיז אותי, כאילו זו מצחיקוליות מנג'סת כזו, אבל בסרט התבררה האמת - זאת ממש לא עוד בדיחת "גיחי גיחי מוזיקה משנות השבעים זה מביך", הם באמת מתים על זה. וגם אני.

Poom − Les Voiles
ותודה למיקסטייפ יום הבסטיליה של אבנר שביט.

רייסקינדר - לוקסוס
הכי קרוב לאקטואליה שתקבלו במיקס הזה.

Talking Heads - I Get Wild/ Wild Gravity
Ian Brown - On Track
פעמיים החודש נכנס בי דיבוק-שיר שלא הסכים לצאת עד שהקשבתי לו, ובשני המקרים המצב לא היה נוח. את הטוקינג הדס שמעתי בלי אוזניות ברחוב כאחרונת הנערים הפוחזים, את איאן בראון חיפשתי בהיסטריה בשתיים בלילה כי לא זכרתי איך קוראים לשיר. בחודשים האחרונים הייתי בסוג של דיאטת מוזיקה כי איבדתי את האוזניות, ואני נוטה להאמין שהנ"ל הוא תופעת לוואי. המצב כה חמור שהתפשרתי על אוזניות אין-איר מכאיבות, כי עדיף מאעפן מכלום.




Desire - Under Your Spell
דרייב.
(זה השיר הכי רומנטיקני-תלותי-מתקתק שיש, אבל איכשהו הוא גרם לי להרהר בזה שכמיהה היא גרועה לא פחות כשהיא מפוכחת ויומיומית. את יודעת שאת לא צריכה לחשוב על זה, את חושבת בכל זאת, כל הזמן, ובסוף את פשוט מבטלת את העניין כמשהו שאין לך ברירה אלא לעשות, כמו אלרגיה, נגיד, ומתמרנת מסביב לזה. די מייאש).

להקה רטורית - Last Night
אם שמעתם בום זה לא החמאס, זה המוח שלי שהתפוצץ אחרי שהבנתי שלוק מבנות גילמור מזכיר לי את יוסי אלפנט.

Panyo Panyo Digi charat - Ending Song (Jounetsu no Paradise)i
חוויות מהסגירה הראשונה כעורכת בעיתון: המוח שלי היה כה נסער מזה שהעמוד האחרון מודפס והיום הארוך להחריד מתקרב לסיומו, שהוא שלף את השיר הכי אנרגטי ושמח שהוא מכיר. כלומר, שיר ביפנית מאיזה אנימה שראיתי בכיתה י"א ולא שמעתי כבר איזה שש שנים. הוא אפילו יותר מביך ממה שזכרתי. אבל חמוד באותה המידה.

יום שבת, 5 ביולי 2014

מיקסטייפ וואנבי Jun.14

תלחצו עלי אני נחמד

Against Me! -Transgender Dysphoria Blues
מתנה לחודש הגאווה. תהנו.

The Cure - Just Like Heaven
ויקיפדיה אומרת שמודל קובלר-רוס נכתב במקור בהקשר של גילוי על מחלה סופנית, אבל "בהמשך הוכלל המודל עבור כל תהליך של אובדן קטסטרופלי עבור האדם עצמו (כגון גירושין, התמכרות, גילוי טרגי על עצמו או על יקיריו), או לאחר מותו של אדם קרוב לו". אף אחד לא מת לי, לא התגרשתי ובגדול קשה לומר שהשטות המפגרת הזו היא אובדן קטסטרופלי, ובכל זאת התקבעו לי חמשת השלבים המטופשים האלה בראש. אולי ההגדרה 'התמכרות' כמעט מתאימה. בחודשים האחרונים התמקחתי, כעסתי והייתי מדוכאת, עכשיו אני נמצאת על הגבול בין דיכאון והשלמה. או לפחות ככה שכנעתי את עצמי. רק שכל העניין הזה הוא חול טובעני, אז ככל שאני מתרחקת אני גם מתקרבת חזרה. אני אמורה לא להרגיש את זה, אז אני גם משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי לעומק או לדבר על זה. מה שקורה בסוף זה שמצטבר לי המון רגש שצריך לפרוק עם שיר אהבה ממש ממש רגשני, וזה מה שקפץ לי לראש. לא עוזב אותי מאז.

Chairlift - Wrong Opinion
הבעיה היא שאהבה היא לא לגיטימית בזמן ובמקום הנתונים. זה נכון בכלל, כשהזמן והמקום הם 2014 בתל אביב, וזה נכון בפרט למקרה שעליו אני מדברת. אני אדם מאוד אוהב אבל העולם חוזר ומזכיר לי שאהבה היא חולשה והיחידה שתידפק מזה בסוף זו אני. ואני נדפקת שוב ושוב ושוב, אבל ממשיכה להתעקש על זה בכל זאת. רק לא להתקלקל, רק לא להפוך לצינית. זה חול טובעני, כבר אמרנו, ואני שקועה בו כמעט לגמרי, אני כבר לא יודעת מתי אני רואה נכון ומתי יש לי חול בעיניים. מתי יש מתח רומנטי או מיני ומתי זה סתם נימוס או מבוכה. וברגע שהמחשבה שאני מעדיפה לחשוב הגיעה, אי אפשר להגיד לה שהיא טעות, שתלך.


Damon Albarn - Everyday Robots 
האמת שבשמיעה ראשונה שנאתי את השיר הזה ממש כי הוא הקריפ אותי. אין לי מושג למה. מזל שאני אוהבת לשבת עם הלפטופ במקום שמנגן אותו כל הזמן.

Onuka - Time
מי זאת? מה זה? מאיפה זה צץ? זה יפה ממש.

Shura - Touch
אם כל מה שצריך כדי לכתוב שיר יפה זה לנסח במשפטים קצרים את התסכול שלך, אולי גם אני יכולה לעשות את זה. מישהי רוצה להקים להקת בנות מאוהבות?

La Roux - Let Me Down Gently
איזה כיף שהיא חזרה.

Poolside - Harvest Moon
כולם מדברים על ניל יאנג + מה שכתבתי על הקיור.

The Angelcy - Giant Heart
שנאתי את "לא בתל אביב", אבל הייתה בו סצנה אחת שבאמת נהנתי ממנה, השיר הזה כיכב בה. עכשיו כשלאנג'לסי יש אלבום סוף סוף גיליתי אותו מחדש, ולמשך שבוע וחצי הוא היה הדבר היחיד שהרגיע אותי. עכשיו הוא רק מסעיר אותי עוד יותר, כמו כל שיר רומנטי במיוחד אחר. אני מנסה להיגמל מהשירים מהסוג שיש במיקסטייפ הזה, כי אהבה נכזבת היא פשוט לא תחליף בריא לאהבה, היא סתם שקר והתעללות עצמית וצריך להרפות ממנה. מוזר להגיד אבל אני צריכה כמה זמן של סתם, של בוז, של חוסר התלהבות, של ייאוש. (הלוואי שזה לא יצליח לי).