יום שבת, 27 בספטמבר 2014

פוסט החלטות לראש השנה 6: שובה של כותרת המשנה הקלישאתית


איזה מוזר זה לכתוב את הדברים האלה באינטרנט אבל נו, אף אחד לא קורא פה גם ככה וזה די נחמד. יש לי חוסר יכולת שלא לתכנן קדימה ולסמן מה לא בסדר וראוי לשיפור אצלי, ולמרות שאני לא עובדת ביום יום מול הרשימה הזאת, עדיין מעניין לראות מה הפריע לי לפני שנה ואיך רציתי שהחיים שלי יראו. במסגרת כל אובססיית ההחלטות האלה, כשהייתי בת 19-20 סימנתי לעצמי את גיל 24 בתור הגיל הזה שבו אני כבר צריכה להיות "משהו", ואני לא בטוחה מה הייתה ההגדרה המדויקת למה שאני צריכה להיות, אבל אני חושבת שכרגע, בגיל 24 וחודש, אני במצב טוב מאוד. אני אוהבת את העבודה שלי, מוקפת בלא מעט אנשים שאני אוהבת ומעריכה, גרה בדירה שאני סבבה איתה ובאזור האהוב עלי בעיר. אני הכי מפויסת עם עצמי ועם החיים שלי שהייתי כבר המון זמן. חיי האהבה שלי נטולי התרחשויות של ממש והם בעיקר שאריות והדים של סיפורים שנגמרו כבר, וזה מבאס. אבל גם זה יגיע מתישהו.


החלטות משנה שעברה ומה נסגר איתן
-ידידי אליה ואני החלטנו שהשנה אנחנו חוגגים כמה שיותר חגים דביליים ומדהימים בסגנון "יום הפאנקייק", "יום אחר למשהו" ו"יום הבא את הדובי שלך לעבודה". סיכמנו שננסה להתמיד שלושה חודשים לפחות ואחר כך נראה. זה החזיק כמה חודשים, גסס ומת. חבל, זה היה כיף, אבל לא היה לנו זמן לזה.
-ממשיכה להשתדל להגיע לקולנוע לפחות פעם בחודש (+ יש לי רשימה של 100 סרטים שאני מתחייבת לראות עד סוף השנה כדי לסגור חורי השכלה קריטיים). זו הייתה שנת המעבר שלי מחובבת סרטים לפילם גיק מכורה. כרגע, ללכת לקולנוע פעם בחודש זה מופרך לחלוטין וכנראה מעיד שהייתי מאושפזת או בכלא בחודש הזה. לגבי הרשימה - לא השלמתי אותה, אבל זה לא מנע ממני לעשות אחת חדשה לשנה הבאה.
-לחזור לקרוא ספרים!!! ברצינות! ספר בחודש זה לגיטימי לגמרי! נו מה, כל שנה אני מבטיחה את זה וכל שנה אני לא עושה את זה.
-לחזור לצלם!!!!!!!!11אחד עזבו. זה יקרה מתישהו, אבל לא בכוח.
-גם לצייר יותר לא יזיק. חזרתי לעשות קומיקסים וזה משמח אותי ממש.
-להתחיל להתנהל יותר מסודר בענייני כספים (ובתוך זה - להתחיל לשמור קצת כסף בצד כל חודש, שזה משהו שאני מתכננת לעשות כבר חצי שנה ותמיד שוכחת). לא ולא. אופס.
-לעשות את רוב הקניות שלי במכולות, חנויות קטנות, שווקים או אפילו בסופרים, העיקר לא במחיר מופקע באמ:פם באמצע הלילה. זה כנראה אומר שאני אצטרך להתחיל לקנות מסודר ולא מצרך או שניים באמצע הלילה כשבא לי לבשל. אוי. חחחח.
-ללמוד לרכב על אופניים. מסתבר ששוכחים את זה. באמת? רציתי לעשות את זה? וואלה. זה לא קרה.
-לצאת יותר מתל אביב. לא, אין שום סיכוי לטיולי נחלים בצפון או משהו, אבל לא יהרוג אותי לנסוע פעם בכמה זמן לירושלים / חיפה וכו'. ובזמן האחרון התנהגתי כאילו זה ממש כן, בקושי לבן יהודה הסכמתי ללכת. זוכרים שגוגל עקב אחרינו ופרסם באינטרנט לאן הלכנו? אז המפה שלי ליולי-אוגוסט הייתה סבך של קווים מסביב לקינג ג'ורג'-שינקין-כרמלית. היה קו ארוך אחד שהמשיך עד, גוועלד, קניון איילון. אבל היי, אתמול הייתי אצל קרובים בצפון. הארץ, לא העיר. קיצונייייי.
-לראות פחות טלוויזיה גרועה. אני יודעת שהיית מדוכאת זו ממש לא סיבה לראות שלוש עונות של Drop Dead Diva בשבועיים, רבאק! לא ראיתי הרבה טלוויזיה בכללי, אבל גם פחות זבל אני משערת. עשיתי מנוי להוט לפני חודש (אל תשאלו) אז אני מניחה שאראה יותר השנה. יותר זבל, אובייסלי.
-ואם כבר דיברנו על זה - אפשר להחליט לא להיות מדוכאת, או להיות מדוכאת לעיתים רחוקות יותר? אני לא בטוחה שזה עובד ככה, אבל אפשר לנסות. נראה לי שהשתפרתי קצת בגזרה הזאת, אבל אני לא בטוחה שזה נעשה מתוך החלטה כמו שזה פשוט קרה.
-לישון יותר בלילה. באמת. יש לי תחושה שלא באמת, אבל צימצמתי משמעותית את כמות היציאות לברים/מסיבות/הופעות שלי אז יש מצב.

 
החלטות לשנה הבאה
-אחת הדברים היותר מפתיעים שקרו לי בשנה שחלפה הייתה העובדה שהחלטתי שבא לי ללמוד. מאז השחרור (וקצת לפני גם) הייתי באנטי מוחלט לכל הרעיון, כנראה מתוך חרדה לחופש שלי, אבל אחרי יותר משנה וחצי במשרה מלאה כנראה הפסיק להדאיג אותי הרעיון שיסמנו לי גבולות. למרות שאני יודעת כמה הדרגתי השינוי הזה היה, ברמה ההצהרתית זה מרגיש לי חד: רגע אחד לא מעוניינת, רגע אחרי רצה להירשם לפסיכומטרי וקוראת תיאורי קורסים באתר של האוניברסיטה ומתכננת מה לעשות עם העבודה ואיך לחסוך כסף לתקופות העמוסות. השלמתי פסיכומטרי, התקבלתי לתואר שרציתי, התחלטתי ממש להתרגש וכמה שבועות אחרי הקבלה הציעו לי תפקיד יותר משמעותי בעיתון ודחיתי את הלימודים. אני ממש לא יודעת מה יהיה הלאה והאם השנה ארשם מחדש, אבל בכל מקרה אני מתכוונת ללכת לכמה קורסים כשומעת חופשית. כי אפשר. נראה כמה מעניין זה יהיה, ואם יהיה לי זמן לזה בכלל.
-להתחיל לעבוד יותר חכם, קצת נמאס לי לצאת מהמשרד אחרי חצות כל פעם שסוגרים עיתון וזה הכי לא חייב להיות ככה.
-כמדי שנה, גם הפעם בכוונתי לקרוא יותר ספרים. אולי הפעם אני גם אשכרה אעשה את זה.
-לראות הסמויה, לסיים את הסופרנוס.
-להמשיך לצייר כמה שיותר. אני כבר שנים (באמת ששנים, מגילאים חד ספרתיים) זוממת על חוברת או ספר קומיקס משלי, ואולי זה לא הזמן לזה עדיין, אבל אפשר לנסות.
-לחזור לכתוב. בכל הלחץ של העריכה אני לא עושה את זה וזה מבאס ואפילו אגזים ואומר שזה משחק לי בשפיות.
-לבשל יותר ולהביא אוכל לעבודה. ברור לי שאני לא אפסיק לאכול בחוץ, זה אחד הדברים שאני הכי נהנית מהם, אבל הגעתי לשיאים שליליים בתחום השנה.
-להרגיע עם המוניות!!!!!
-להרגיע עם הנטייה להתפוצץ על חברים ולהתנהג כמו מטומטמת. זה לא כזה מסובך.
-אני כבר שנתיים עושה לעצמי את המוות על זה שאני לא קרחון נכה רגשית ומנותק. אני מתאהבת חזק וזה לא עובר לי מהר, ולמרות שזה לא כל כך נוח אני חושבת שזו תכונה טובה. הגיע הזמן להשלים עם זה ולהפסיק להלקות את עצמי כל הזמן.
-ומצד שני, די לאכול סרט על כל שיט מפגר שאנשים עושים.
-התעסקתי המון עם קולנוע השנה ואחת התוצאות הייתה הזנחה מסוימת של חיבתי לחיפוש מוזיקה חדשה. לא בסדר וצריך לתקן את זה.


יום שבת, 13 בספטמבר 2014

מיקסטייפ וואנבי Aug.14

אם לא אחזור לכתוב, כנראה שאשתגע.



 Yumi Zouma - The Brae
כולם שונאים את הקיץ חוץ ממני. לפני שהספקתי לתפוס אותו ולמאוס בו, כבר הגיע הסתיו. התאריכים שהיו כל כך מרגשים בשבילי לפני שנה הגיעו שוב, כמו מלח על פצע שאני ממשיכה לגרד כל הזמן. פתאום אני מוצאת את עצמי מתפעלת מעלים שעפים ברוח או מאור שמש על עץ, כמו הילדה שהייתי, ומתפעלת באותה מידה מהאדם שמולי, מהחוט הלא נראה שנמתח פתאום בין המבט שלי ושלו ומאיך שהוא נקרע ברגע ששמנו לב אליו.

Foster the People - Helena Beat
כיוון שזה לא פוסט על קולנוע, אני לא אפרט כאן מה חשבתי על בויהוד (בקצרה: פצצות רגשות לפרצוף). אני כן אדבר על הפסקול שלו. אני מאוד לא מסכימה עם מה שניב הדס כתב עליו בגלריה: "שירים שנראים כמו רשימת מכולת של להיטים תקופתיים. ייתכן כי בתפקיד מלווה לסצינות יש להם ערך מוסף, אולם כשהם נאצרים יחד ועומדים בפני עצמם, אין זרימה או קשר תמטי ביניהם". הפסקול הזה הוא קצת כמו המיקסטייפים שלי, הוא לא "אלבום", הוא ספר זיכרונות. הוא לקט של שירים שקיבלו רלוונטיות בגלל הקשר, בגלל המשמעות הסמלית שהחיים הדביקו להם. מחוץ להקשר הוא אולי נראה קלישאתי, אבל בסרט עצמו השימוש במוזיקה מדויק מאוד ומעצים את הסצנות. 
השירים הכי מדוברים מתוך הפסקול היו "Yellow" של קולדפליי (בעיקר בגלל הבוז של כולם אליו, ותכל'ס חבל) ו-"Hero", אבל אני יצאתי ממנו דווקא עם זה. אני בת 21. משוחררת מהצבא, עובדת בחנות דיסקים שדה תעופה ומנסה להבין מה אני הולכת לעשות עם החיים שלי. מכניסה דיסק עם עטיפה יפה למערכת, שומעת את השיר הזה ומתאהבת. גם בסרט השיר הזה הוא פסקול להתאהבות, מהסוג הקצת יותר מסורתי, וכשהבנתי מה אני שומעת אני די בטוחה שירדה לי דמעה.

My Mine - Hypnotic Tango
בימי שלישי סוגרים את העיתון. אני עושה את זה רק חודשיים ועדיין לא לגמרי טובה בזה, כך שאני תמיד מגישה את העמודים שלי ממש מאוחר. אחרי שעה מסוימת ביום הגרפיקאים מתחילים לשים מוזיקה והיא תמיד מרגישה לי כיפית ומיוחדת יותר ממה שאני שומעת. כל שבוע יש לפחות שיר אחד שאני נדלקת עליו לגמרי אבל אחרי שעתיים אני שוכחת איך קוראים לו, אבל את האחד הזה תפסתי בזמן.


Prides - I Sould Know You better (Everything Everything Remix)i
מהשירים האלה שאני כל כך אוהבת בגרסת הרמיקס שלא בא לי להקשיב לגרסה המקורית כדי לא לקלקל.

 Electra - Our Last Drink
הרבה זמן לא היה לי ערב כזה, שבו חזרתי הביתה נסערת ועם טקסט חצי מוכן בראש ופשוט פוצצתי הכל על המקלדת. יצא לי זרם תודעה שאני יודעת שהייתי נהנת לקרוא. מובן מאליו שאני לא יכולה לעשות איתו שום דבר כרגע חוץ מלקרוא אותו מדי פעם ולחייך ואז לרצות קצת למות. ותוך כדי הקלדה מהירה וכועסת, נתקפתי דחף על סף ההיסטריה להקשיב דווקא לשיר הזה, שלא שמעתי שלוש שנים בערך, אבל תאם את מהירות המחשבה והרגש-לא-רגש שהניע אותי. עברו מאז כמה שבועות והדבר הזה שהרעיד ככה את את כולי כבר לא ממש רלוונטי, לפחות כך זה נראה, אבל הוא קרה פעם אחת ולכן יכול לקרות שוב, הוא כנראה באמת קרה וקורה שוב ושוב כל הזמן בלי שאדע, וזה מה שכל כך מוציא מהדעת. משחק משיכת חבל מחורבן, אולי תיגמר כבר?

Talking Heads - Born Under Punches (The Heat Goes On)i
אני באמת צריכה לשבח כאן שוב את דיוויד ברן? לא הבנו את העיקרון?

The Knife - You Take My Breath Away
מוזר להתאבל על להקות שמתפרקות ב-2014, כשלכולם יש קריירות סולו והם לא באמת הולכים לשום מקום. ובכל זאת. דה נייף היא אחת הלהקות האהובות עלי אי פעם, ואחת הראשונות שאני מציינת כששואלים אותי לגבי מוזיקה אהובה. המעבר שלי מרוק לאלקטרוניקה היה לא מעט גם בזכותם. זה כנראה השיר האהוב עלי שלהם, ובאמת שבמקרה הזה ממש קשה לבחור.

Redbone - Come and Get Your Love
החרישה החודשית. ראיתי שומרי הגלקסיה שלוש פעמים, לא מתחרטת.

יום חמישי, 7 באוגוסט 2014

מיקסטייפ וואנבי Jul.14



Mark Lanegan Band - Sad Lover
כבר מלא זמן לא היה ללאנגן כזה שיר כייפי.

Blue Swede - Hooked On A Feeling
למי מכם שעוד לא הספיק לראות את שומרי הגלקסיה (לכו ותראו! עכשיו!), אספר שהסרט משובץ בפנינים מהסבנטיז, בזכות המיקסטייפ שהגיבור קיבל מאמא שלו כילד. אני אוהבת סרטים שאוהבים מוזיקה כי מדובר בשני הדברים האהובים עליי בעולם ביחד. במקרה הספציפי הזה, יכול להיות שהתלהבתי מהבחירה הזו בגלל שגם לי יש קסטת להיטי סבנטיז אהובה ששמעתי במשך שנים באוטו של אמא, והסרט באמת מאוד אוהב את השירים האלה. בטריילר, האוגה צ'אקה ממש הרגיז אותי, כאילו זו מצחיקוליות מנג'סת כזו, אבל בסרט התבררה האמת - זאת ממש לא עוד בדיחת "גיחי גיחי מוזיקה משנות השבעים זה מביך", הם באמת מתים על זה. וגם אני.

Poom − Les Voiles
ותודה למיקסטייפ יום הבסטיליה של אבנר שביט.

רייסקינדר - לוקסוס
הכי קרוב לאקטואליה שתקבלו במיקס הזה.

Talking Heads - I Get Wild/ Wild Gravity
Ian Brown - On Track
פעמיים החודש נכנס בי דיבוק-שיר שלא הסכים לצאת עד שהקשבתי לו, ובשני המקרים המצב לא היה נוח. את הטוקינג הדס שמעתי בלי אוזניות ברחוב כאחרונת הנערים הפוחזים, את איאן בראון חיפשתי בהיסטריה בשתיים בלילה כי לא זכרתי איך קוראים לשיר. בחודשים האחרונים הייתי בסוג של דיאטת מוזיקה כי איבדתי את האוזניות, ואני נוטה להאמין שהנ"ל הוא תופעת לוואי. המצב כה חמור שהתפשרתי על אוזניות אין-איר מכאיבות, כי עדיף מאעפן מכלום.




Desire - Under Your Spell
דרייב.
(זה השיר הכי רומנטיקני-תלותי-מתקתק שיש, אבל איכשהו הוא גרם לי להרהר בזה שכמיהה היא גרועה לא פחות כשהיא מפוכחת ויומיומית. את יודעת שאת לא צריכה לחשוב על זה, את חושבת בכל זאת, כל הזמן, ובסוף את פשוט מבטלת את העניין כמשהו שאין לך ברירה אלא לעשות, כמו אלרגיה, נגיד, ומתמרנת מסביב לזה. די מייאש).

להקה רטורית - Last Night
אם שמעתם בום זה לא החמאס, זה המוח שלי שהתפוצץ אחרי שהבנתי שלוק מבנות גילמור מזכיר לי את יוסי אלפנט.

Panyo Panyo Digi charat - Ending Song (Jounetsu no Paradise)i
חוויות מהסגירה הראשונה כעורכת בעיתון: המוח שלי היה כה נסער מזה שהעמוד האחרון מודפס והיום הארוך להחריד מתקרב לסיומו, שהוא שלף את השיר הכי אנרגטי ושמח שהוא מכיר. כלומר, שיר ביפנית מאיזה אנימה שראיתי בכיתה י"א ולא שמעתי כבר איזה שש שנים. הוא אפילו יותר מביך ממה שזכרתי. אבל חמוד באותה המידה.